איך הרכיבה על אופניים בדרום אמריקה שינתה את חיי

{GUESTPOST} נכתב על ידי פרדי גומס - בדצמבר של ה- 2016 התחלתי את המסע של פעם בחיים. אחרי שביליתי כמה חודשים בריו דה ז'ניירו הייתי מוכן לחצות את יבשת דרום אמריקה, כל הדרך לקיטו באקוודור. קניתי אופניים תמורת $ 80 וידעתי שזה הולך להיות אתגר עצום מכיוון שנסעתי בלי כסף.

$ 80 אופניים, 75 ימים, רכיבה על אופניים 3200KM דרך מדינות 5 בדרום אמריקה.

המסלול יוביל אותי דרך מדינות ריו דה ז'ניירו, סאו פאולו ומאטו גרוסו דו סול בברזיל (לאחר נגיעה בגבול עם פרגוואי). מכאן נסעתי דרך בוליביה, פרו והייתי מסיים את המסע שלי אחרי כמעט 3 חודשים בקיטו.

המסע המדהים הזה שינה את חיי, וזו הסיבה:

נאלצתי להתמודד עם הפחדים שלי
הרעיון לצאת להרפתקה עם כל כך הרבה אי וודאות הפחיד אותי. זה לא יהיה דומה לשום דבר שעשיתי אי פעם, ולמרות שידעתי שלצאת לגמרי מאזור הנוחות שלי תהיה חוויה בעלת ערך רב, היו לי ספקות.
אחד הדברים שהכי הפחידו אותי, היה צורך לבלות את לילותי בחוץ. איפה אשן? איך אשמור על עצמי?

עד בוקר הטיול שלי לא הייתי בטוח אם יהיה לי אומץ לקפוץ על האופניים ההם. אבל בגלל שעשיתי, זה התחזק אותי. עם כל יום שחלף, וכל המפלס שהיה עלי לסבול, נעשיתי בטוח יותר ומודע לאיך רגשות מסוימים מרמים אותנו להאמין שיש יעדים שאיננו יכולים להשיג.

"אולי המסע לא כל כך מתהפך להיות משהו. אולי זה קשור לבלימת כל מה שאינך באמת כדי שתוכל להיות מי שהיית אמור להיות מלכתחילה ... "
- לא ידוע

הסתכלתי טוב במראה
לא היה דבר קשה כמו להגדיר לבלות לילה לישון בחוץ, במיוחד בתחילת ההרפתקה שלי. אלה היו רגעים שהייתי לבדי עם המחשבות שלי, והייתי מבלה שעות במחשבות על דברים שונים בחיי. בפעמים הראשונות האלה אמרתי לעצמי שלשינה בחוץ הכל עניין ההרפתקה, וזו לא המציאות שלי.

מהר מאוד הבנתי שזו בעצם המציאות שלי. הקדשתי שנים להתמקד יותר מדי בהרפתקאות שלי, ומעט מדי על איך ליצור לעצמי הכנסה קבועה. אולי הרגשתי איזושהי נחמה בכך שיש לי מעט כסף לבזבז. אבל הגיע הזמן לעשות שינוי. לא בגלל שפתאום חשבתי שכסף הוא חשוב, אלא בעיקר בגלל שאני לא עובד כדי להגיע למלוא הפוטנציאל שלי.

זה לימד אותי על סבלנות
אחרי יום ראשון קשה מאוד של רכיבה על אופניים לכיוון 'החוף הירוק' בין הערים ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו הגעתי למסקנה שעשיתי רק 37,5 מיילים. שאלתי את עצמי איך אי פעם אגיע לקיטו או אפילו לבוגוטה.

העניין הוא שעם כל מייל הייתי צעד קרוב יותר למטרה הסופית שלי. היו ימים שהייתי דוחף את האופניים במעלה ההר במשך שעות והייתי מרגיש מוכן לוותר.
התחלתי להבין באמת שכל סוג של התקדמות, לא משנה כמה קטן היה חלק חשוב במסע הזה ובחיים בכלל. זה הכל עקביות.